<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין שבתות ויו"ט</h1>
<h2>דף יט.</h2>
מתניתין הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירות שבעה, שמונה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזרת שלשים, מפני שאמרו השבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין, רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, ר"ג אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים ראש השנה יום הכפורים כשבת. פירוש הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל, כיון שעקר חומר האבלות בשלשה ימים הראשונים וכבר נהג אותן, הרגל מפסיק אבלותו ומבטל ממנו כל גזרות שבעה, אבל נוהג בגזרות שלשים לפי שעדיין לא חלו עליו אותן הגזרות ולא נהג מהן כלום. קבר מתו שמונה ימים קודם הרגל, כיון שנהג יום אחד בגזרת שלשים, הרגל מפסיק אבלותו מבטל ממנו גזרת שלשים, מפני שאמרו הרגלים מפסיקין, בקובר את מתו שלשה ושמונה ימים קודם להם, ואינן עולין למנין שבעה בקוברו פחות משלשה קודם להם, ואינן עולין למנין שלשים בקוברו פחות משמונה קודם להם או בקובר ברגל עצמו. והשבת עולה לעולם למנין שבעה ושלשים ואינה מפסקת.
רבי אליעזר אומר משחרב בית המקדש עצרת כשבת, קסבר ר' אליעזר טעמא דרגלים מפסיקין שדינן היה לעלות כשבת, אלא שאם אמרנו נמי יעלו למנין שבעה הרי הפסיקו הכל דשבעה ימים נינהו, וכן עצרת בזמן שבית המקדש קיים שהיו לו תשלומין כל שבעה אם עולה למנין שבעה הוא עולה והרי הפסיק, לפיכך כשלא היו יכולין לומר יעלו אמרו מפסיקין, ועשו דין שלשים להפסיק כדין שבעה, וכשקבר את מתו שני ימים קודם הרגל כדי שלא יבטל עיקר אבלות ממנו אמרו לא מפסיקין ולא עולין, לפיכך משחרב בית המקדש שאין לעצרת תשלומין כל שבעה ואם באנו לומר תעלה אינה עולה אלא ליום אחד, הרי היא כשבת עולה ואינה מפסקת, ואין צריך לומר בראש השנה ויום הכפורים שאינן רגלים, דאפילו בזמן שבית המקדש קיים כשבת הן. ורבן גמליאל סבר אף ראש השנה ויום הכפורים כרגלים הן דכל ימים טובים מפסיקין ואינן עולין, דטעמא דשבת עולה משום שאם אמרנו תפסיק לא מצינו אבלות שבעה לפי שאין שבעה בלא שבת, אבל ראש השנה ויום הכפורים כרגלים הן ואין צריך לומר עצרת שהיא כרגלים. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים, רבנן כטעמא דר' אליעזר סבירא להו, אלא בהא פליגי עליה דרבנן סברי כיון דבזמן בית המקדש היו לו תשלומין כל שבעה כשבעה ימים הוא חשוב ומפסיק, ראש השנה ויום הכפורים כשבת לפי שהן יום אחד וכדפרישית.
אמר רב גזרות בטלו ימים לא בטלו, שאם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, וכן אמר רב הונא גזרות בטלו ימים לא בטלו, ושמואל אמר ימים נמי בטלו, ואיתוקמא כתנאי דתניא הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה, שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב הרגל ואם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל, אבא שאול אומר מותר לגלח אחר הרגל שכשם שמצות שלשה מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים, והדרינן ומקשינן אהאי מתניתא דקתני מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים והא אנן תנן הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שלשים הא שבעה לא, ומהדרינן קסבר אבא שאול מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן, אמר רב הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלשים שמקצת היום ככולו, רבה אמר הלכה כאבא שאול ביום שלשים ואין הלכה כמותו ביום שבעה, נהרדעי אמרי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, והלכה כאבא שאול בכולהו, ביום שבעה וביום שלשים שמקצת היום ככולו בשניהם, והלכה כמותו דגזרות וימים בטלו ואם לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל, ואע"ג דלא פסקו כותיה אלא בפלוגתא דמקצת היום ככולו אבל בימים בטלו לא אדכרו לה בגמרא, תדע דהא רב הוא דפסק כותיה והוא דאמר ימים לא בטלו, אפילו הכי הא קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל, ואע"ג דהא מילתא פלוגתא דרב ושמואל היא, ואמרי רבואתא כי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל בתנאי אבל באמוראי לא כסוגין בעלמא, אפילו הכי כיון דהך פלוגתא דתנאי היא ובתנאי תליא מילתא, ואשכחן נהרדעי דפסקי כאבא שאול במקצת הימים ככולן ומיתלו בטעמא דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, לגבי ימים בטלו נמי כותיה פסקינן מהאי טעמא גופיה. ועוד דהא שמואל מרא דשמעתא דהלכה כדברי המיקל באבל פסק כותיה בימים בטלו, ומשום דהוא מיקל אמרה ולטעמיה אזיל, וכיון דסמכינן בגמרא עליה ש"מ הלכה כותיה בכולהו דהא מיקל הוא בתלתייהו, וכן פסקו הגאונים ורבינו הגדול ז"ל. הילכך אם חל שביעי שלו להיות ערב הרגל מגלח בערב הרגל ביום השביעי דאמרינן מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה למנין שבעה ועולה למנין שמונה שהוא מכלל שלשים, ואם לא גלח ערב הרגל שהוא יום שביעי שלו מותר לגלח אחר הרגל דכשם שמצות יום אחד ושעה אחת מבטלת גזרת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלשים. ואבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח בתוך הרגל, דכיון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא ושבת עולה לו, והוה לי' קובר שבעה קודם לרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים, וכיון דאנוס הוא מותר לגלח במועד.
<h2>דף יט:</h2>
הקובר את מתו ברגל רגל עולה לו למנין שלשים, ואין צריך לומר קברו שנים ושלשה ימים קודם לרגל, דכי תנן הרגלים מפסיקין ואינן עולין למנין שבעה הוא דאין עולין, דמצות שבעה אינה נוהגת ברגל, אבל למנין שלשים עולין דמצות שלשים נוהגת ברגל דהא אינו מגלח ברגל. תניא נמי הכי רגל עולה לו למנין שלשים, כיצד קברו שלשה ימים בסוף הרגל מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, ואין הרבים מתעסקים עמו שכבר נתעסקו בו ברגל, ורגל עולה לו למנין שלשים. פירוש מלאכתו נעשית על ידי אחרים בארבעה ימים אחרונים של אבלות, ועבדיו ושפחותיו עושין בצינעא בתוך ביתו, (ואין הרבים מתעסקין בהן עמו), דכיון דשלשה ימים שבסוף הרגל משקבר את מתו לא עסקו במלאכה עולה לו שלא נחמיר בהן כל כך, והרבים נמי מתעסקין עמו שני ימים של אבלות ואין מתעסקין עמו לנחמו שני ימים האחרונים של אבילות לפי שכבר נתעסקו בו ברגל שלשה ימים, דכל שהוא משום אבל רגל מפסיקו, משום עסקי הרבים אין רגל מפסיקו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב, והוא הדין אפילו יום ששי, מאי טעמא דאכתי לא שלים אבילות דידיה אלא רגל הוא דמפיק ליה מאבילות, הילכך אין מותר לרחוץ עד דעייל רגל, וקיימא לן כותיה. ומצאתי בנימוקי הצרפתים מעשה ועמד רבינו שמואל מאבלותו ערב יום טוב מבעוד יום, והלך לבית הכנסת ולא התפללו מנחה אצלו בבית האבל כמו שעשו כל השבת כולה, וטעם הדבר מפי הרב אביו ז"ל מפני שיום טוב מפסיק ומבטל גזרת שבעה ושלשים, וכשם שמבטל גזרת שלשים ומותר להסתפר ערב יום טוב כך מבטל גזרת שבעה ועומד מאבלותו מבעוד יום, עד כאן מצאתי בנימוקיהם. ודברי טעות הן שהרי אמרו אסור ברחיצה עד הערב אלמא כל גזרת שבעה עליו עד שנכנס ביום טוב, אבל לענין גזרת שלשים בקוברו שבעה קודם לרגל מפני שאינו יכול לגלח ביום טוב התירוהו מבעוד יום, וכן אפילו בערב שבת זוקף מטתו מן המנחה ולמעלה משום דלא אפשר, ואע"פ כן אינו יושב עליה אלא משתחשך, וכן הדין בכבוס מכבס ערב הרגל ואינו לובשן עד שתחשך, וכן כתב הראב"ד ז"ל.
כתוב בהלכות והלכה למעשה הקובר את מתו ברגל לא חיילא עליה אבילות אלא לאחר הרגל ונקיט ימי אבילות מיום טוב האחרון, ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה לו למנין שבעה, ולא נקיט לאחר הרגל אלא ששה ימים בלבד. ומאן דשכיב ליה שיכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני דעצרת, נהיג ביה אבילות דהוא יום מיתה (וקברוה) [וקבורה], והכין אסכימו רבנן דאבילות דיום ראשון דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר, ויום טוב האחרון מדרבנן הוא, וכיון דאבילות דיום ראשון מדאורייתא הוא ויום טוב אחרון מדרבנן הוא, אתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן, וכן כתבו כל הגאונים ז"ל.
וקשה לי שהרי לענין חתן אמרנו (כתובות ד' א') מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר מתו ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, דכיון דנכנס תחלה לחופה חלה עליו חתונה מיד והוה ליה כרגל ודחי אבלות, והא חתונה דרבנן היא ואפילו הכי אתי דרבנן ומבטל יום מיתה וקבורה. עוד קשה לדבריהם למה נוהג אחר כך שבעת ימי אבילות ואין ימי החופה עולין לו הואיל והן מדבריהם אע"פ שלא נהג בהם כלום, דומיא דיום טוב שני, אי נמי לינקוט מיום אחרון של חופה. ויש לתרץ לדעתם, דגבי קובר את מתו בחתונה על כרחם דחו האבילות, שאם ינהיגו בו יום ראשון אותו יום שנהג אבילות לא היה עולה למנין ימי חופה, שאין שמחה במקום אבילות, וכבר התחיל בהם, לפיכך דחו האבילות ואף על פי שהוא מצות תורה, וקיימו החופה אף על פי שהיא מצות חכמים, דקיימא לן חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.
ויש שעלה בדעתו לומר שאין קוברין המת אלא למחרתו, שלא יהא כאן יום אבלות מן התורה והוה ליה כמלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין ומקוננות, ודברים של שבוש הן.
ולמנין שבעת ימי חופה שאמרו שאינן עולין לו, [בנ"א מכת"י ליתא מכאן עד ואין אומרים ביו"ט שני כו', ובמקומן כתוב בזה"ל, טעם הדבר לדעת הגאונים ז"ל לפי שאם נאמר יעלו כולם עקרת ממנו אבלות לגמרי, ואם נאמר שיעלה יום אחרון בלבד, והרי כל שבעת ימי חופה אחד הם ודין אחד הם ואין לנו דרך לחלוק בהן, מה שאין כן ברגל שהראשונים מדברי תורה והאחרון מדברי סופרים, לפיכך אנו יכולין לחלוק בדיניהם, כל זה לדעת הגאונים ז"ל, ואין אומרים ביו"ט שני כו'] דבר ברור הוא שאין יום טוב ושמחה שלו עולין לו לאבלותו, אתי ודאי דדבריהם ודחי דדבריהם, אבל יו"ט שני ספק הוא וכספיקא אנו דנין אותו בכל מקום דקיימא לן (ביצה ד' ב') נולדה בזה מותרת בזה דשתי קדושות הן, הילכך לענין אבילות מונין אותו חול דכל ספיקא דאבלות לקולא דקיימא לן הלכה כדברי המיקל באבל, ואין אומרים ביום טוב שני חכמים העמידו דבריהם במקום תורה שלא לנהוג בו אבילות דיום ראשון, לפי שאין יום טוב מתחלל ממש באבילות זו, שהרי כשחולץ מנעלו וסנדלו ואינו נותן שלום ולא קורא בתורה ומעטף ראשו וכופה מטתו אין יום טוב מחולל לו בכך, שאפילו אדם אחר שנוהג כן שלא לשום אבילות לא עשה ולא כלום, הילכך מקיים של תורה ודוחה של דבריהם, וכבר פירשנו שאינו קורע ביו"ט שני, וכבר פירשנו לדברי הגאונים שאין דין זה אלא בשבעה מתי מצוה המפורשים בתורה, אבל מי שמת לו אחיו מאמו ואחותו נשואה ביום טוב שני אינו מתאבל כלל דלא אתי עשה דרבנן דיחיד ודחי עשה דרבנן דרבים ועל פי מה שסדרנו למעלה. ויש אומרים ביו"ט שני של ראש השנה שאינו מתאבל כלל דקדושה אחת הן, ואע"פ שעולה אינו נוהג כלל אבילות ואפי' הוא יום מיתה וקבורה, וזה דעת הרב ר' משה הספרדי ז"ל, ולפי דעתינו ודבריהם של הגאונים כיון דהוא מדרבנן אתי עשה דאורייתא ודחי ליה, הילכך נהיג כשאר ימים טובים של גליות.
<h2>דף כ.</h2>
ת"ר קיים כפיית המטה שלשה ימים קודם לרגל אינו צריך לכפותה אחר הרגל דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אפילו יום אחד ואפי' שעה אחת, ופסק רבינא הלכה אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת וקיימא לן כותיה.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן חכם שמת בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היושבין בצפון יושבין בדרום והיושבין בדרום יושבין בצפון, נשיא שמת בתי מדרשות כלן בטלין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. ר' יהושע בן קרחה אומר לא שיצאו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודווין. ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל. פירוש חכם שמת בית מדרשו בטל כל שבעה לפי שמספידין אותו ואין עוסקין בתורה בבית מדרשו כלל שלא יתעצלו בהספידו, אבל שאר בתי מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד שאין מבטלין תלמוד תורה להספד. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו מבטלין תלמוד תורה כל שבעה כדי שיהו כולן פנויין ומתעסקין בהספדו, והרגילין להתפלל בבית הכנסת משנין את מקומן ערב ובקר כשהם נכנסין שם להתפלל. נשיא שמת כל בתי מדרשות שבכל המקומות שמספידין אותו כולן בטלין, ובני הכנסת אינן נכנסין לבית הכנסת אלא ביום שבת שקורין שבעה בתורה, ויוצאין ומתפללין בביתו של אבל כשאר כל ימי ההספד. והיינו דאיתמר התם (כתובות ק"ג ב') בצוואתו של רבי אל תספדוני יותר משלשים יום [עי' הגירסא בכתובות שם. ועי' לעיל בענין ההספד (סי' י"ט)] דלא עדיפנא ממשה רבינו, והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום, ואמרינן נמי עד תלתין יומין ספדי ביממא ובלילא מכאן ואילך ספדי ביממא וגרסי בליליא, אלמא כל ימי הספדו של נשיא מבטלין תלמוד תורה ואין מושיבין ישיבה.
ואין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אכולהו אבלים קאי, ובשבת קאמר, אע"פ שאין אבילות בשבת אין עוסקין שם בתורה לא בשמועה ולא בהגדה אלא אם בא להן מעשה מורין שם באיסור והתר שלו. ובאבל רבתי (פ"י) תני לה הכי אין אומרין לא עת ולא מדרש ולא הגדה בבית מדרשו של אבל, צרכו להתחיל מתחילין בהלכות אבלים ופורשים לענינים אחרים וחוזרים וחותמים בהלכות אבלים, ר' חנניא בן גמליאל היה אומר אגדה בבית מדרשו של אבל מפני שביהודה נותנין שלום בכניסתן וביציאתן ללמדך שאין אבילות בשבת. ולפי זה הלשון בית מדרשו של אבל היינו בתי מדרשות הבטלין משום אבילות, וארישא קאי דקתני בחכם ואב בית דין ונשיא בתי מדרשות בטלין, וקאמר עלה דאין צ"ל מעסק תלמודם שבטלים אלא אפילו שמועה והגדה אין אומרים שם לא בחול ולא בשבת, ואם צרכו להתחיל לענין שאלה שנשאלה להם מתחילין בהלכות אבלים ויוצאין מענין לענין עד שתתפרש שאלתן וחוזרין להלכות אבלים. ור' חנניא בן גמליאל היה אומר שמועה והגדה בשבת מפני מנהג שביהודה שהיו נותנין שלום בכניסתן וביציאתן שהם סבורין אין אבילות בשבת, כדאיתמר בגמרא דילן (מו"ק כ"ג א') בני יהודה ובני גלילא הני אמרי אין אבילות בשבת וכו'. ובתשובות אמר רב סעדיה ז"ל ובשבת שמת בתוכה חכם מפטירין גלה כבוד מישראל.
<h2>דף כג.</h2>
בני יהודה ובני גלילא הני אמרי יש אבילות בשבת והני אמרי אין אבילות בשבת, מאן דאמר יש אבילות בשבת דקתני עולה, מ"ד אין אבילות בשבת דקתני אינה מפסקת אי ס"ד יש אבילות בשבת השתא אבלות נהגא אפסוקי מיבעיא. ואי קשיא לך למ"ד יש אבלות בשבת אלא הא דתניא בשבת קרעו לאחוריו נימא תיהוי תיובתיה, איכא למימר קריעה לפניו לאו מגזרת שבעה היא שהרי אם רצה מחליף ואינו קורע, הילכך לכבוד שבת מחליף או מחזיר קרע ואפילו על אביו. וכן הא דתניא מאימתי זוקפין מטות בערב שבת, מפני שיש צער גדול בכפיית המטה כדאמרינן בפרק אחרון דתעניות (ל' ב') עוברות ומניקות מה תהא עליהן לפיכך התירו לו, אי נמי ההיא תפתר בשאר מטות ולכבוד הרבים שמסובין עליהן בשבת, אבל הוא עצמו במטה כפויה הוא ישן, והראב"ד ז"ל מפרש יש אבלות בשבת שאם רצה נוהג באבלות ולא שיהא הדבר עליו חובה, ולהני דאמרי אין אבלות בשבת טעמא דעולה משום דאין שבעה בלא שבת ואם אינה עולה אין לך אבלות שבעה, ורב אחא משבחא פריש בשאלות שבת עולה ואינה מפסקת מאי טעמא עונג הוא דכתיב ביה, הרגלים מפסיקין ואינן עולין מאי טעמא שמחה כתיבא בהו, וכן כתוב בהלכות גדולות. ולהני דאמרי יש אבלות בשבת הא דקתני אינה מפסקת איידי דבעי למיתני רגלים מפסיקין תנא שבת אינה מפסקת, למר יש אבלות בין בצינעה בין בפרהסיא ולמר אין אבלות כלל.
<h2>דף כד.</h2>
בעא מיניה ר' יוחנן משמואל יש אבלות בשבת או אין אבלות אמר לי' אין אבלות בשבת. אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב כהנא הכי אמר שמואל פ' ח' ז' חובה, נ' ת' ר' רשות, פריעת הראש שמגלהו מעטיפה שלו וחזרת קרע לאחוריו וזקיפת המטה חובה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצת ידים ורגלים בחמין רשות. ורב אמר אף פריעת הראש רשות. ואקשינן ולשמואל מאי שנא נעילת הסנדל דרשות דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאני ולא מינכר עליה אבלות, פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו, ומתרצינן שמואל לטעמיה דאמר כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה. א"ר יעקב אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחין עליו. פירש רבינו הגדול ז"ל ואפילו פריעת הראש רשות, ונראה שהוא סובר דחזרת קרע לעולם חובה וכן זקיפת המטה.
אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו, פירש רבינו חננאל ז"ל אונקלי כעין מצנפת שמכסה בו את הראש, והביא לו חבר בסוף מסכת מנחות (ק"ט ב') הלבישו אונקלי וחגרו בצלצול, ורש"י ז"ל מפרש אונקלי בגד קרוע שלו, וכן נראה שהוא מלבוש כדאמרינן בכל כתבי הקדש (ק"כ א') מקטורן אונקלי ופונדא, וכן בפרק אלו הן הנשרפין (פ"ב א') שלף שננא והניחה באונקלי שלו, ובסוף מגילה (כ"ד ב') אמרינן לענין תפלין נתנה על בית יד אונקלי שלו, אלמא מלבוש הוא שיש לו בית יד והוא בגד התחתון, וכשנותן עליו תפלין שבזרוע יש חציצה בינם לבין בשרו. והדברים מטין כדברי רש"י ז"ל שהאונקלי קרוע הוא ומהלך בו בצינעא וקרעו לפניו, וכשבאין אחרים להראות לו פנים לובש בגד שלם עליו שבגד תחתון הוא. אבל יכולני לפרש וכן נראה שהוא מלבוש שמחברין אותו בשפה של מעלה באונקלי של כסף, כענין שאמרו (מדות פ"ד) אונקליאות של ברזל קבועין בהן, וכן תרגום והשפתים טפח אחד (יחזקאל מ') ואונקלין פשך חד, לפיכך אמרו מותר לטייל בבגד קרוע בתוך ביתו והוא שנותן עליו האונקלי לחברו, ואע"פ שהקריעה ניכרת בו והכל רואין שהוא אבל מותר, דהא איכא אונקלי להיכר שבת, והא דקאמר בביתו לפי שאין דרך לטייל בו בפני הרבים. אביי אשכחיה לרב יוסף דקא פריס ליה סודרא ארישיה וקא אזיל ואתי בביתיה א"ל לא סבר לה מר דאין אבילות בשבת אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן דברים שבצינעה נוהג.
ולענין הלכה דעת רבי' חננאל ז"ל לומר דרב לא בעי בחול עטיפת ישמעאלים, ומשום הכי אמר עטיפת הראש נמי רשות, וסודריה דרב יוסף הכי משמע ליה דפרוסי בעלמא פריס ליה ארישיה, והא דאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו וכו' אחזרת קרע קאי, נמצא לדבריו תשמיש המטה ורחיצה אסור, חזרת קרע וזקיפת המטה חובה, ואם יש לו מנעלים ברגליו חזרת קרע רשות, פריעת הראש ביחיד אסור ברבים רשות, ואין דברי רבי' חננאל ז"ל הללו מחוורים לדחות שמועה מפורשת דעטיפת ישמעאלים משום רשות דאמר רב, דאיכא למימר קא סבר רב איכא אינשי דמכסו פומייהו בלא אבלות, דהא איכא ישמעאלים ואיכא דנהיג בעיטוף כותייהו. ועוד דהא רב נחמן פריש לה לדשמואל ומחוי עד גבי דיקנא.
ולדברי רש"י ז"ל הלכה כרב בפריעת הראש רשות, דמימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו איכא לאוקמה אחזרת קרע ואפילו בזקיפת המטה, דלא מכרע ר' יוחנן בדרב ושמואל מידי, ולדעת רבינו הגדול ז"ל הא דר' יוחנן אפריעת הראש קיימא ואליבא דשמואל, אבל חזרת קרע חובה, וכן נראה מדבריו שאפילו בביתו בצינעא חובה ואינה בכלל דברים שבצינעא, שאפילו בחול אינה מגזרת שבעה אלא מחליף ומחזיר אם רצה, והיינו דתניא ובשבת קרעו לאחוריו. ובתשובות הגאונים מצינו דעת אחרת דאפילו פ' ח' ז' בפרהסיא חובה, בצינעא נוהג בכולן. וכדעת רבינו בעל ההלכות ז"ל נראה ונכון מכולן. הילכך דברים שבצינעא ממש תשמיש רחיצה וסיכה חייב לנהוג בהן אבלות, דברים שבפרהסיא כגון כפיית המטה וקרע לפניו אסור בהן, אלא חייב בזקיפת המטה ובחזרת קרע לאחוריו. כיסוי הראש וחליצת סנדל חובה לנהוג בהן אבלות בתוך ביתו, באו אחרים להראות לו פנים, פריעת הראש חובה, ונעילת סנדל רשות, ואם היו לו מנעלים ברגליו אף פריעת הראש רשות, וכן עיקר.
ולענין שאלת שלום מצינו בירושלמי [מ"ק פ"ג ה"ה] תני מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, כהדא רבי הושעיא רבה אזל לחד אתר חמא אבליא בשבתא ושאל בהון, אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומכם. ר' יוסי בן חלפתא משתבח ברבי מאיר קמי צפוראי אדם גדול הוא קדוש וצנוע הוא, חד זמן חמון ליה שאיל בשלם אבליא בשבתא, אתו לקמיה אמרון ליה רבי אהין הוא דאת מתני שבחיה, אמר לון מה עביד, אמרי ליה שאיל בשלום אבליא בשבתא, אמר לון בעון אתון מידע חייליה, אתא לאודועינן אין אבלות בשבת משום דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו מצות שבת, ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות כמה דתימר כי נעצב המלך על בנו, ומפני ששאלת שלום, הרבים הוא שנכנסין אצלו, וצריכים לשאול בשלום אלא שאין אבלות מתפרסם בשתיקה לפיכך תלו אותו במנהג, והרמב"ם ז"ל כתב דברים שבצינעא נוהג עטיפת הראש ותשמיש ורחיצה בחמין, אבל דברים שבגלוי אינו נוהג אלא לובש מנעליו וזוקף את המטה ונותן שלום לכל אדם, וזה אינו נכון אלא מתעטף בביתו, וברבים אסור, וחולץ בביתו, וברבים אם רצה נועל וכפי מה שפירשנו.
ודברים שבצינעא לא מיבעיא בשבת דנוהג אלא אפילו ברגל נוהג, דגרסינן בפרק בתולה נשאת (ד' ב') לענין חופה, כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג, וזו היא גירסת הגאונים ורבינו הגדול ז"ל. ויש שגורס שם אע"פ שאמרו אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג והיא שמועתו של ר' יוחנן האמורה כאן דאמר ליה רב יוסף לאביי הכי אמר ר' יוחנן דברים שבצינעא נוהג, ומפרש דדוקא בשבת לפי שהיא עולה הנהיגו בה בצינעא אבל ברגלים שמפסיקין ואינן עולין לדברי הכל אינו נוהג לא בצינעא ולא בפרהסיא כלל, וזו דעת הרמב"ם ז"ל וכת אחרת מן החכמים ז"ל שמסכימין בדעת הזה.
ואנו על מי נסמוך, בואו ונסמוך על דברי הראשונים שבדבריהם דברי קבלה ואינן צריכין חיזוק, כל שכן שהגירסא כתובה בכל הספרים ובנוסחאות הישנות והבדוקות, ועוד ממקומו הוא מוכרע שהרי הביאו דברי ר' יוחנן לענין ימי חופה, והרי הקובר מתו בתוך ימי חופתו כקובר בתוך הרגל דמי, שאף הם אינן עולים כרגלים ואע"פ כן נוהג בצינעא, וזו ראיה גמורה, והחילוק וההפרש עצמו שאמרו בין שבת למועד מפני שזה עולה וזה אינו עולה, אינה לדברי האומר אין אבלות בשבת, דלדידיה שבת כרגל בזה ובזה אין אבלות, אלא לדברי האומר יש אבלות בשבת בין בצינעא בין בפרהסיא ודייק משום דעולה, לדידיה ודאי חלוק דין רגלים מדין שבת, בשבת יש אבלות ועולה, ובמועד אין אבלות דהא אינו עולה. אבל למאן דאמר אין אבלות בשבת כלל וכן למה שהעלינו בסוף השמועה אין אבלות בשבת אבל דברים שבצינעא נוהג, דין הרגלים כדין השבת אין בהן הפרש בכך, שבשניהם אין אבלות ונוהג רק בדברים שבצינעא, אלא שאלו מפסיקין ואינן עולין כיון שלא נהג בכל גזרת שבעה, וזו עולה ואינה מפסקת משום דלא איפשר כדפרישנא לעיל.
וכשנחפש דברים הללו חוץ מתלמוד שלנו, מצינו בתוספתא [מו"ק פ"ב ה"ט] אין אבל רשאי להתאבל בתוך המועד אבל נוהג בצינעא בתוך ביתו, ובאבל רבתי (פ"ז) נמי תניא אבל במועד כאילו שאינו אבל ונוהג בצינעא, ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] נמי גרסינן הכי מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת הרגלים מפסיקין ואינן עולין אמר ר' סימון בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשמיש המטה, פירוש ברגל ולא בשבת לפיכך זה עולה וזו מפסקת, ואמרינן קם ר' ירמיה עם ר' יהודה בר' סימון אמר ליה היכי מן כל תלמידוי דר' יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך, פירוש רצה לומר לו שלא אמרה רבי יוחנן מעולם. והדר אמרינן אמר ר' יעקב בר אחא אין איתמרת אין לא איתמרת אלא מן מיליא דהכין הכין, פירוש בין שנאמרה או לא נאמרה אם הדבר אמת כן הוא, ואמרינן מילתיה דר' יהושע בן לוי אמר שהוא אסור בתשמיש המטה דמר ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהן (נ"א שהרבים) נוהגין בו בצינעא, מהו בצינעא שהוא אסור בתשמיש המטה, פירוש הביא ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי זו הברייתא השנויה שם באבל רבתי דקתני ונוהג בצינעא ופירש הצינעא שהוא נוהג בו שהוא אסור בתשמיש המטה. והקשו איתיבון הרי הרגל הרי הוא אסור בתשמיש המטה ואינו עולה אף השבת אע"פ שהיא אסורה בתשמיש המטה לא תעלה, פי' כיון שלמדו דאחד שבת ואחד רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה הראשונה אם כן מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק, ומתרץ אמר רבי בא אפשר לשבעה בלא רגל ואי אפשר לשבעה בלא שבת, ואם תאמר שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה, אם תאמר לא תפסיק ולא תעלה ליכא שבעה רצופים לעולם, ולא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דומיא דחג, ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה היא, הרי ביררנו מחלוקת זו בדברים נכונים וברורים.
ואם תשאל כיון שהבאנו מן הברייתות נוהג דברים בצינעא למה לא הקשו מהן בגמרא למי שאמר אין אבילות בשבת, לפי שיש לומר נוהג בצינעא שאמרו רשות וכדברי שמואל נ' ת' ר' רשות, או שהיא משנת בר קפרא שנשנית לדעת רבי יוחנן, והרבה כיוצא בהן בגמרא שאין משיבין מהן. ועוד מצינו בהרבה מקומות בגמרא שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כוותיה ולא אמרו כן, כאותה ששנינו בפ' מפנין (שבת קכ"ח ב') גבי בשר תפוח דמיתניא ברייתא כוותיה דרב הונא ולא מסייע ליה מינה, ועוד אחרת בפרק הזהב (נ"ג א') במעשר שני שאין בו שוה פרוטה, ובפ' אין מעמידין (ל"ח ב') גבי ביצה צלויה ובפ"ק דבבא בתרא (י"א ב') גבי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו, וכן כיוצא בהן בתלמוד הרבה. אבל מכל מקום הרי העלו בירושלמי שהוא אסור בתשמיש המטה ברגל, ופירשו טעם עולה ואינה מפסקת ומפסיקין ואינן עולין, הקושיא שהטעת כת החכמים הנזכרים לומר שאין אבילות ברגל כלל, ונתבררה ספקא זו כהוגן.
ועוד אני אומר לענין מצות שלשים שנוהגין בהן אבילות ברגל, ולא מדין הרגל בלבד אלא מתורת אבילות, שהרי אמרו בגמרא לענין שבעה לא קא מיבעיא לי שאין רגל עולה למנין שבעה דלא נהגא מצות שבעה ברגל, כי קא מבעיא לי למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים ברגל דאסור בתספורת וכיבוס, ואם תאמר שאין אבילות חלה עליו ברגל אלא שהוא נוהג בהן מפני הרגל, שכל אדם אסור לספר ולכבס בו, והלא מדין רגל לובש הוא כלים מגוהצין חדשים ולבנים, ונוטל צפרניו בגנוסטרא ושמח בשמחת מרעות, ואם בא ממדינת הים ומבית השביה ושאר דרכים שמנו חכמים מספר ומכבס כדרכו, ומה מצות שלשים מצאו כאן שתעלה למנין שלשים, והרי במצות שבעה נמי נוהג קצת ברגל שאינו מכבס כסותו במים והרבים מתעסקין בו כדין אבל, ואפילו הכי כיון דלא נהיג במצות שבעה כדינו אינו עולה למנין שבעה, וכן ודאי למנין שלשים אם אינו נוהג בכולן כדינו אינו עולה, אלא שמע מינה מדין אבלות נמי נוהג בהן וכל גזרות שלשים עליו ברגל. ותמה על עצמך הוא יהא שמח בשמחת מרעות והרבים מתעסקין עמו כאבל, אלא שמע מינה שהוא נוהג במצות שלשים כמנהגו בהן בחול, אסור בתספורת ובגיהוץ בין לכבס בין ללבוש ואפילו בא ממדינת הים, ואסור בשמחת מרעות ובנטילת צפרנים בגנוסטרא. וטעמא דמילתא מפני שהן מצות לא תעשה ומדין הרגל נמי נוהג בהן במקצתן, הלכך כשנוהג בכולן באבלותו אין אבלותו מתפרסמת עליו בכך, לפיכך אמרו עולה למנין שלשים דקא נהגא מצות שלשים כולן ברגל כדינן בחול, ואינו עולה למנין שבעה שאינו נוהג ברובן של מצות שבעה. וגם זה סמך וסעד לדברי הגאונים ז"ל שאע"פ שאין אבילות במועד ומפסיק ואינו עולה, אבל נוהג בגזירת שבעה כל דברים שבצינעא, שהרי בגזירות שלשים נמי רגל מפסיק ונוהג בהן מתורת אבילות.
ראיה לדברים הללו מה שאמרו (מ"ק כ' ב') שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד, וכן אמרו ברגל, והא שבת דברים שבצינעא נוהגין בו ואע"פ כן כיון שאינו בכל מצות שבעה כדינו אין תורת אבל עליו, לפיכך נעשית לו למוצאי שבת כשמועה רחוקה, אף אתה אל תתמה על הרגלים שאע"פ שאינן עולין דברים שבצינעא נוהגין בהן, דכל שאינו נוהג אבלות כדינו אע"פ שנוהג בדברים שבצינעא אין תורת אבלות עליו. ולמדנו לרגלים דמה שהן עולין למנין שלשים לא מפני מקצת מצות שלשים שנוהג בהן מדין הרגל, אלא שהוא נוהג בכולן כדין אבלות כמו שפירשנו.
ר' אליעזר אומר (מ"ק י"ט א') משחרב בית המקדש עצרת כשבת רבן גמליאל אומר ר"ה ויוה"כ כרגלים ואין צריך לומר עצרת וכו' כדפרישית במתניתין. אמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל בראש השנה ויום הכפורים כרגלים וכל שכן עצרת. איכא דמתני לה להא דרב גידל בר מנשיא אההיא דתניא תינוק כל שלשים יום וכו'.
<h2>דף כד:</h2>
דרש ר' ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום, שמע רב ששת ואיקפד אמר אטו דידיה היא דר' אלעזר אמר רבי הושעיא היא, דאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ת"ל בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות וכו', וכיון דיש לה תשלומין כל שבעה ודאי הרי כאן שבעה ימים למנין אבלות. אדבריה רב פפא לרב אויא סבא ודרש יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום. אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. רבינא איקלא לסורא דפרת אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום, אמר ליה אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי. קשיא לי בשלמא יום אחד לפני ראש השנה חשוב שבעה דהא בטלה ממנו גזרת שבעה, אלא ראש השנה שבעה אמאי והא אין תשלומין לראש השנה שבעה דהא לית ביה חגיגה כלל, וכן שמיני של חג שבעה אמאי, איהו תשלומין דראשון הוא ולית ליה שבעה, ואנן אמרינן לעיל אטו דידיה היא דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה אלמא כשעולה למנין שבעה משום שיש לה תשלומין כל שבעה הוא, ויש לומר דהא דאיקפד רב ששת עליה דרבי ענני בר ששון במילתא פשיטא איקפד ביה ובכל דכן אתא עליה, לומר דכיון דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא דיש לה תשלומין כל שבעה ודאי חשוב הוא שבעה למנין שלשים, ומיהו לא פסיקא ליה לרב ששת דכל דלית ליה תשלומין שבעה לא יהא חשוב שבעה, אלא איהו קאמר דמילתיה דרבי ענני בר ששון דרבי הושעיא ודאי הוא, ואתא רב פפא ודרש דראש השנה נמי כיון דכרגלים הוא יום אחד לפני ראש השנה חשוב שבעה דהא מבטל גזרת שבעה, וראש השנה עצמו נמנה שבעה דכיון דהוי כרגל לגזרת שבעה חשוב כרגל שלם לגזרת שלשים מפני שהוקשו כל המועדים זה לזה דכתיב אלה מועדי יי'.
עוד אני צריך לפרש בקפידא דרב ששת היכי אמר דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, והרי מכל מקום אפשר לנו לומר שאין תשלומין מועילין אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל משחרב עצרת כשבת כדברי ר' אלעזר, ומדר' אלעזר אמר ר' הושעיא ליכא למגמר מידי לזמן הזה, ויש לומר דהכי קאמר האי מנינא דארבעה עשר למה לי דר' אלעזר אמר ר' הושעיא היא, שאלו לפסוק שהיא כרגלים בזמן הזה דרבנן דמתני' היא.
והראשונים שאלו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר מה צורך לחשבון זה, והלא כשהוא קובר מתו יום אחד לפני ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה, ונוהג בגזרת שלשים שבעה ימים בחול עד יום הכפורים, וכשיגיע ערב יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שלשים דיום הכפורים נמי כרגלים הוא, ובין שתעלה ר"ה לארבעה עשר או לאחד עשר עד יוה"כ הוא נוהג, ויוה"כ מבטל שאר גזרת השלשים. ויש שסוברין בתירוץ הקושיא הזו שמנו אותן ארבעה עשר יום לשומע שמועה קרובה לאחר ראש השנה ממי שמת קודם ראש השנה בששה עשר ובעשרים יום שמונין לו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר, והויא ליה שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד וכן זה הדין נוהג לדעת המפרש הזה ביום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו שהם עשרים ואחד יום, לשומע שמועה לאחר החג תשעה ימים שנעשית לו רחוקה.
וזו הסברא רחוקה מאד, ורואה אני בה דברי הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, דהיאך יעלו ימים למי שלא שמע ולא חל עליו בהם אבילות ולא בטלו ממנו כלום, אם אמרו במי שעלו לו ימים הללו לשבעה ובטלו ממנו גזרותיו, יאמרו במי שלא שמע כלל, והרי השומע ביום שלשים כשומע ביום תשעה ועשרים הוא ונוהג שבעה ושלשים, אע"פ שאמרו יום שלשים ככולו במי ששמע שמועה ונהג אבלותו, לא אמרו במי שלא שמע כלום, ואף זה כן אין מונין יום אחד לשבעה למי שלא שמע ולא בטל ממנו כלום. ואלו היה דין מי שלא שמע ולא נהג אבילות כדין מי שנהג בו, השומע אחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל שבעה ימים היו בטלות ממנו גזרת שלשים, ולא משכחת לה שומע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה לעולם, שאם מת לו מת שמונה ימים קודם הרגל אפילו בתוך הרגל רחוקה היא שכבר בטלו גזרות שלשים, ואם מת תוך שבעה אף לאחר הרגל קרובה היא, אלא שאין דין מי שלא נהג אבלותו ולא שמע בו כדין הנוהג. הילכך לא שנא ערב הרגל ולא שנא יומו של רגל אינן נמנין לגבי שמועה אלא לעצמן.
ואחרים פירשו שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מן הקובר מתו בערב ראש השנה, דתרי קולי בחדא אבילות לא עבדינן, שיבא רגל אחד ויבטל גזרת שבעה ויבא רגל אחר ויבטל ממנו גזרת שלשים. ועוד כיון שהרגל הראשון שפגע בו לא היה בו כח לבטל מעליו גזרה זו של שלשים, אף הרגל השני אינו יפה מן הראשון, וכבר הוחזק האבילות הזו להתנהג ברגלים. וכן הקובר מתו בערב יום הכפורים אין החג מבטל ממנו גזרת שלשים, אלא מונה אחר יום הכפורים ששה עשר יום. ודעת בעל ההלכות ז"ל כן, שכתב והיכא דמית ליה מת קודם ראש השנה ביום אחד עולה לו למנין שבעה, וראש השנה שבעה, הרי ארבעה עשר, ושבעה שבין ראש השנה ליום הכפורים הרי אחד ועשרים, ויוה"כ דהוא רגל חשיב ליה שבעה, הרי שמונה ועשרים, נקיט ליה בתר יום הכפורים תרי יומי למשלם תלתין ומגלח ערב הסוכות, וכן הלכתא. והיכא דמית ליה מת מקמי עצרת ומקמי ראש השנה ומקמי יום הכפורים ביום אחד עולין למנין ארבעה עשר, דקיימא לן כרבן גמליאל דתנן רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים מאי טעמא הוקשו כל המועדות זה לזה ולא מיבעיא עצרת ואמר רב גידל בר מנשיא אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל. וגם בזה דעתי נוטה לדעת הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל, לפי שהקובר מתו אחר ראש השנה מותר לגלח בערב יום הכפורים שהוא יום שביעי שלו, ואם זה מפני שנהג מקצת יום אחד בגזרת שלשים נתיר לגלח, זה שנהג כל אלו השבעה בגזרת שלשים נאסור אותו, אין הדעת סובלת כן, מה לנו למצות שבעה שלו, רגל אחר הוא שהפסיקן, ואע"פ שאין לנו מן הגמרא לדחות הסברא הזו בראיה אבל נאמר לבעליה דקל הרים אתה (עי' תו"כ תזריע הובא בר"ש נגעים פי"א מ"ז).
ועוד אמרו אחרים דודאי לדברי רבן גמליאל דאמר ראש השנה ויום הכפורים כרגלים אין לנו צורך בחשבונן של ארבעה עשר יום, דראש השנה מבטל גזרת שבעה ויום הכפורים מבטל גזרת שלשים, אבל רב פפא לא היה סובר כרבן גמליאל שיהו כרגלים לגמרי, אלא לחשבון שבעה בלבד הם כרגלים משום דאיתקוש מועדים להדדי, אבל לבטל גזרות אינן כרגלים דהא לא כתיבא בהו שמחה, וכשתאמר והלא יום אחד שלפני ראש השנה עשאוהו כשבעה לבטל ממנו גזרת שבעה אלמא אפילו לבטל גזרות הם כרגלים, הם משיבים ואומרים הפסקת שבעה על כרחך היא באה, מפני שראש השנה נחשב כשבעה והלכך גזרת שבעה כלה בראש השנה, ומפני כך חשבו אותם לארבעה עשר, דכיון שאינה יוצאת ממנו אינה נכנסת לתוכו. אבל גזרת שלשים שאינה כלה ביומו נכנסת לו ויוצאה ממנו אלא שנחשבת לשבעה, והיינו דאמר ליה רבינא לרב חביבא מסורא דפרת אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי ולא קאמר אין ודאי הלכה כרבן גמליאל אמרי, וזו הסברא לראב"ד ז"ל.
ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה, אם כן יום ראש השנה עצמו הוא שביטל גזרת השבעה, עשיתו כשבת עולה ואינו מפסיק אלא שהוא נמנה שבעה מפני היקש המועדים זה לזה, ולמה חשבו יום אחד שלפניו שבעה. ועוד למה לא נהג במקצתו של יום ראש השנה עצמו בדברים שבצינעא כשאר הרגלים שהאבילות נכנסת בתוכם. ועוד היאך עשו היקש זה של מועדים למחצה, שלא יהו מפסיקין ועולין למנין שבעה, וכתיב בראש השנה שמחה ואיסור אבלות ועצבון, שנאמר היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו' כי קדוש היום לאדוננו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ועוד שאין במשמעות לשון הגמרא כמו שפי' הרב ז"ל אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, אלא אם באנו לדקדק אחר הלשון יש במשמע שלא הודה רבינא שיהא יום אחד שלפני ראש השנה ור"ה ארבעה עשר, והתנצל מזה ואמר אנא לא אמרי הא מלתא אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא דין אחר, וממנו טעו לומר כן בשמו, או שאמר שלא פסק הלכה כן להדיא אבל אמר דמסתבר טעמיה, כענין שדקדקו בגמרא (עירובין מ"ו ב') בין הלכה ומטין ונראין. וזה כמו שאמרו בפרק אין צדין (ביצה כ"ז א') מי אמר מר הלכה כר' שמעון אמר ליה מסתברא כותיה אמרי, מדקתני לה בברייתא בלשון חכמים שמע מינה מסתבר כותיה, לומר שלא פסק הלכה כמותו בפירוש אלא ממתניתא אמר דמסתבר טעמיה. וכן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (מ"ח א') מי אמר מר הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אליעזר אמר ליה מסתברא אמרי מדכולי פירקין קתני יום אחד והכא לא קתני שמע מינה מסתברא כותיה. ומכל מקום אין לנו בעיקר הדין הפרש וחלוקה בין מסתברא כפלוני ובין הלכה כמותו לעשות כמותו במקצת ולא בכל, ומצינו במקומות שפסקו הלכה בלשון מסתברא, כגון זו שהזכרנו שהלכה כר' יוסי בן כיפר מלשון מסתברא כותיה. וכן עכשיו דחינו כל הסברות והחזיר אותנו הענין לעיקר השאלה שנשתבשו הדעות בשבילה מה תועלת במנין יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה ארבעה עשר.
ואני אומר שהמפרשים הללו החמירו בזו השאלה שלא לצורך, דרב פפא לאשמועינן דראש השנה כרגלים אתא, וקאמר דעולין לו ארבעה עשר לומר שמבטלין ממנו גזרת שבעה ועלו לו מכלל השלשים שבעה אחרים, ולא שנהא צריכין למנין השבעה מכלל השלשים, אלא כיון שהוצרך לומר שהוא כרגלים ומבטל אמר הדבר כמות שהוא דארבעה עשר עולין לו כאלו נהג בהן, וכלפי שדרש ר' ענני בר ששון בעצרת שעולה לארבעה עשר דרש רב פפא שאף ראש השנה נמי עולה לארבעה עשר לומר שהוא כרגל גמור שיומו נמנה שבעה, ועוד יצא מכלל מנינו של רב פפא, דלרבנן דאמרי אם לא גלח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל עלו לו ימים הללו ומגלח לאחר יום הכפורים. ושמא רב פפא כרבנן סבירא ליה דהא רב ורב הונא כרבנן סברי גזרות בטלו ימים לא בטלו. ובין שסובר כן ובין שאינו סובר איהו מלתא דהוא קושטא קאמר וקמ"ל דינא דראש השנה ודשאר הרגלים כר' ענני בר ששון.
ועוד אני אומר דהא דאמרינן אמר ליה רב חביבא מסורא דפרת לרבינא אמר מר יום אחד לפני ר"ה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום ואמר ליה אנא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, הכי קאמר ליה אני לא פירשתי מנין אלא אמרתי שהם כרגלים, ובודאי מה שהתנצל רבינא שלא אמר הרי כאן ארבעה עשר אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, אם להפריש ולחלק בעיקר הדין אמר כן, אין אנו יוצאין ידי חובת הלשון אלא באחד משני דרכים, או שנאמר שלא יודה שהם ראויין למנותן ארבעה עשר, אלא כרגלים הן ומפסיקין ואינן עולין, או שנפרש שאינו צריך למנותן כן, דרבינא ודאי בהרי הן כרגלים אורי כרבן גמליאל, ובמנין זה לא אורי, ועל כרחין ודאי לרבינא ראויין הן למנותן ארבעה עשר, דכיון דאיהו סבר כרבן גמליאל שהם כרגלים למה לא יהו ראויין לספירת ארבעה עשר כשאר הרגלים, אם תאמר מפני שאין לו תשלומים כל שבעה וכטעמיה דרב ששת בעצרת, והרי שמיני של חג שמנאו רבינא עצמו שבעה אין לו תשלומין כלל, ועוד הא רבינא עליה דרב פפא קאי, ואמר אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום, אלמא מודה ליה לרב פפא במנין דידיה ולא פליג עילויה, ומינה דייק וגמר החג ושמיני שלו. אלא ודאי משמע דרבינא הכי קאמר ליה לרב חביבא מסורא דפרת אני לא אמרתי בראש השנה מנין, שאיני צריך למנין ארבעה עשר שלו, אלא מסתברא כרבן גמליאל אמרי שהוא כרגלים וחשוב אתה אותו שבעה או ארבעה עשר דודאי רגל הוא, ולפי הפירוש הזה הרי רבינא עצמו נשמר ונזהר מן הקושיא הזו החמורה אצל המפרשים, ובין שתפרש כך ובין שתאמר שאין חילוק בין מה שאמר לו רב חביבא לרבינא במנין יום אחד לפני ר"ה ור"ה ארבעה עשר ובין מה שהודה רבינא מסתברא כרבן גמליאל אמרי, אלא לומר שלא פסק הלכה כמותו להדיא אבל אמר דמסתבר טעמיה כלומר נראין דבריו, אין הקושיא מ"מ ראויה להוציא מדקדוקה כל הדינים הרחוקים שהזכרנו למעלה, ומה שאמרנו תחלה מספיק ועולה כהוגן, דרב פפא מילתא כדאיתא קאמר דראש השנה כרגלים, ודינא דראש השנה ודשאר הרגלים כחדא קמ"ל שעלו לו ארבעה עשר יום, ויום הכפורים מפסיק השאר.
עוד מצאתי לרב ר' משה הספרדי ז"ל שכתב הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה, נמצא מונה אחר ראש השנה ויום הכפורים עשרים ושלשה, ובקובר קודם עצרת כתב מונה ששה עשר שאע"פ שהוא מונה יום אחד הרי הוא רגל ועולה לו שבעה ימים, וכן בקוברו קודם הסוכות מונה אחר הסוכות תשעה ימים בלבד שהרי שמיני רגל בפני עצמו הוא, ונמצא יום הראשון שבעה ושבעת ימי החג הרי ארבעה עשר ושמיני של חג הרי עשרים ואחד יום, למדנו בדעתו של הרב ז"ל שהוא סובר דרבינא לא אורי במנין ראש השנה שיהא עולה שבעה מפני שאינו רגל, והיינו דאמר מסתברא כרבן גמליאל אמרי להפסיק כרגלים אבל לא למנות יומו שבעה, ועוד סובר שאין יום הכפורים מבטל גזרת שלשים מן הקובר מתו קודם ראש השנה, שכל שלא הפסיקו רגל הראשון שפגע בו בתחלה אין רגל שני מפסיקו כפי הסברא הנזכרת למעלה. ואין דבריו נראין, שאין הפרש בין ר"ה לשמיני של חג שנמנה שבעה, ואע"פ שזה מכלל הרגל וזה אינו רגל, אנו אין לנו בגמרא שיהא מנין זה תלוי ברגל ולא רגל, אלא או שנתלה הדבר במי שיש לו תשלומין דשבעה כאתקפתיה דרב ששת בעצרת, או שנאמר כן בכל המפסיקין ואינן עולין כרגלים כמימריה דרב פפא דאמר אפילו ראש השנה, וכיון דאוסיף רבינא שמיני של חג שמעינן ממילא דכל המפסיקין נמנין שבעה ליומן.
מכלל הדברים ומכלל השמועות כך עולה בידינו הלכה למעשה, דראש השנה ויום הכפורים כרגלים גמורין הן לענין אבילות. לפיכך הקובר מתו אפילו שעה אחת קודם ראש השנה בטלה ממנו גזרת שבעה, ונוהג בגזרת שלשים עד יום הכפורים, ויום הכפורים מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב יום הכפורים. לא גלח ערב יום הכפורים מותר לגלח אחר יום הכפורים. וכן הקובר מתו שעה אחת קודם יום הכפורים בטלה ממנו גזרת שבעה, ונוהג בגזרת שלשים עד ערב החג, והחג מבטל ממנו גזרת שלשים ומגלח ערב החג, ואם לא גלח ערב החג מגלח אחר החג, והקובר את מתו יום שלאחר ר"ה מגלח ערב יום הכפורים. קברו לאחר יוה"כ מונה תשעה לאחר החג ומגלח, ימים שלפני החג והחג ושמיני שלו נמנין אחד ועשרים וכן הלכה. ואם תאמר לדברינו למה אין שמיני של חג מבטל ממנו גזרת שלשים שהרי הוא רגל בפני עצמו והוה ליה קובר מתו שבעה ימים קודם הרגל דבטלה ממנו גזרת שלשים שהרי כבר עלו לזה ארבעה עשר יום קודם רגל של שמיני, זו אינה תורה שהרי לא נהג בגזרת שלשים, ואע"פ שהרגל עולה למנין שלשים אין מבטלין ממנו גזרות עד שינהוג במקצתן.
ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ו] תאני אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אמר רבי שמואל בר רב יצחק יום הכפורים שחל להיות בשבת מראין בו פנים, כהדא ר' חזקיה הוה ליה עובדא סלקין רבנן לגביה למחמי ליה אפוי בצומא רבה, אמר לון כלום אמרו אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביוה"כ אלא מפני התפלה שנייא היא יום הכפורים שחל להיות בשבת ושנייא יום הכפורים שחל להיות בחול, פירוש האי מעשה לסתור דברי ר' שמואל בר יצחק מייתי ליה, דכיון דמשום תפלה הוא לא שנא יום הכפורים שחל להיות בשבת ולא שנא חל להיות בחול אין מראין בו פנים שהרי שוין הן בתפלה. אבל הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל העלה מכאן דכשחל בשבת מראין בו פנים, ואין זו דרך הגמרא הזאת.
<h2>דף כז:</h2>
באבל (פ"ח) תניא יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים ואין חוששין משום דרכי האמורי. מעשה שפקדו אחד וחיה עשרים שנה ואחר כך מת, אחד והוליד חמשה בנים ואחר כך מת. בפרק שואל אדם (שבת קנ"ב א') אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה ולא הוו ליה מנחמין, כל יומא הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ואזיל ויתיב בדוכתיה, לבתר שבעה יומי איתחזי ליה בחלמיה אמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. אל תבכו למת ואל תנודו לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני. אמר ר' לוי כל שלשה ימים יראה אבל עצמו כאלו חרב מונחת לו בין שתי כתפיו, משלשה ועד שבעה כאלו זקופה כנגדו בקרן זוית, משבעה ועד שלשים כאלו עוברת בשוק. ירושלמי כל אותה השנה הדין מתוח כנגד אותה משפחה. אמר רבי יוחנן כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים היא רופפת, לאחר י"ב חדש היא חוזרת לתערה, למה הדבר דומה לכיפה של אבנים נתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן. אמר רבי אלעזר נולד בן זכר באותה משפחה נתרפאת כל אותה משפחה.
